מפי השמועה למדנו וכו'. מ''ש רבינו שכל שאינה בת ישראל היא קרויה זונה ור''ל אעפ''י שנתגיירה יתבאר לפנינו בזה הפרק. ומה שכתב או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו או לחלל. הוא מן הברייתא המפורשת בפרק אלמנה לכהן גדול (דף ס''ח) בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר שבאו על הכהנת על הלויה [ועל] הישראלית פסלן ואמרו שם מנא ה''מ אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה וכו' אשכחן כהנת לויה וישראלית מנא לן וכו' מבת ובת וכו' אשכחן לתרומה לכהונה מנא לן וכו' ק''ו מגרושה ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה והקשו וכי מזהירין מן הדין ותירצו גלויי מילתא בעלמא היא ומפורש בקידושין פרק עשרה יוחסין שהיא זונה מחייבי כריתות וכן נתבאר בהרבה מקומות בחייבי לאוין כגון פצוע דכא וכרות שפכה ונתבארו דברי רבינו. אבל הר''א ז''ל כתב בהשגות שהחלל פוסל אותה לתרומה משום דכתיב לא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא מחלל אף זרעו מחלל אבל ללקות עליה משום זונה לא עכ''ל. וכמדומה לי שהוא ז''ל נסמך על מ''ש בפרק אלמנה בסוף הסוגיא ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו [משנשאת] ואמרו לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר אצלה מעיקרא הוא והקשו א''ה חלל דלאו זר [אצלה מעיקרא] לא לפסול פירוש דהא חלל מותר אפילו בכהנת ותירצו אמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל וסובר הראב''ד ז''ל שאין היקש זה אלא לתרומה דכשם שכ''ג פוסל את האלמנה בביאתו מן התרומה דשוייה חללה וזרה כך זרעו החלל פוסל את האשה בביאתו מן התרומה אבל לאיסור כהונה לא מצי לאקושי ולומר דכשם שכ''ג פוסל את האלמנה בביאתו לכהונה שהרי עושה אותה חללה כמו שיתבאר פי''ט כך זרעו פוסל אותה לכהונה דהא זרעו מותר הוא אפילו בכהנת זה הנראה לדעתו ז''ל והם דברי תימה חדא דאין היקש למחצה ועוד דברייתא קא משויא חלל לאינך ועל כולהו אמרינן דפסלוה בין לתרומה בין לכהונה ועוד שהרי פסול כהונה למדוהו מק''ו מגרושה כמו שכתבתי ואף בחלל יש לדון ג''כ ק''ו ועוד דאל''כ ק''ו פריכא הוא דמצי למפרך נבעלה לחלל יוכיח שפסולה מן התרומה ומותרת לכהונה ואפשר שהר''א ז''ל סובר שהנבעלת לחלל אסורה לכהונה ולא משום זונה דהא לאו בעילת איסור היא אלא משום חללה ומפני ההיקש הזה שכשם שהוא מחלל אותה כמו שיתבאר פי''ט שאינה ראויה שוב לינשא אף לכהן הדיוט כך זרעו מחלל כל אשה בביאתו והרי היא חללה אבל זונה לא מקריא כיון שבהיתר נשאת לו. ומ''ש בפרק עשרה יוחסין (דף ע''ז:) אין חללה אלא מאיסורי כהונה כיון דחלל זרעו פסול לכהונה איסור כהונה קרינן ליה ולפי זה מה שהזכירו בברייתא חלל בגררא דאינך לאו משום דמחד טעמא נינהו אלא משום דכולהו פסולי נקטא וזה אפשר שהוא דבר נכון שביאת החלל אינו פוסל לכהונה משום זונה אלא משום חללה ואין לי הכרח גמור (אם הוא) מאי זה מין משניהם הוא אבל הדבר פשוט שהיא פסולה לכהונה כנ''ל. ודע שרבינו כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו לא הוצרך להוציא המחזיר גרושתו משנשאת דהא ודאי לא פסל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לפי שלא אמרו כן אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה ומ''מ עדיין היה לו לבאר: לפיכך הנרבעת לבהמה וכו'. בפרק הבא על יבמתו (דף ע''ט:) נבעלה למי שאינו איש אע''פ שבסקילה כשירה לכהונה: והבא על הנדה וכו'. זה מתבאר ממה שאמר שם מאלה אתה עושה חלל ואין אתה עושה חלל מנדה ואם איתא דהבא על הנדה זונה משוי לה הרי הולד חלל ממנה ובכלל אלה היא וכן כתב הרשב''א ז''ל בתשובה והאריך להוכיח כן:

וכן הבא על הפנויה וכו'. שם בגמרא (דף נ''ט) מפורש ואין הלכה כרבי אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה. וכתב רבינו אפילו היתה קדשה וכו' ודלא כר''ע דאמר זונה המופקרת אלא כחכמים דאמרי אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. ומ''ש רבינו אע''פ שהיא במלקות. כבר כתבתי בדין המלקות פ''א מהלכות אישות: אבל הנבעלת וכו'. כבר נתבאר זה במה שהזכרתי:

וכן הגיורת וכו'. מסקנא דגמרא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס':) שאין הלכה כרבי שמעון בן יוחאי דאמר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשירה לכהונה ואפילו עבר ונשאה מוציאין מידו לפי שאין סופה להיות זונה תחתיו כדאי' התם. ובהשגות א''א אינה משום זונה וכו' ובאמת ששם בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע''ח) אמרו וכולן מקרא אחד דרשו והביאו פסוק זה ומיהו דעת רבינו דלאו דברי קבלה נינהו דא''כ הו''ל למימר עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא אלא ודאי מאן דאסר סבר דבכלל זונה דקרא היא וילפינן לה מקרא דיחזקאל דאי לאו יחזקאל לא הוה אסר להו ובפירוש אמרו בגמרא בפרק הבא על יבמתו גבי גיורת פחותה מבת שלש שנים הכא x אין סופה להיות זונה תחתיו ואמרו שם (דף ס''א) וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות ולא פליג בין גדולה בין קטנה אלמא משום זונה אסרינן להו ובכלל זונה דקרא הוא וזה דעת רש''י ז''ל וטעמא משום דזונה דקרא פגומה קאמר וכמ''ש רבינו למטה והרשב''א הסכים לדעת הר''א ז''ל ונראין לי דברי רבינו ורש''י ז''ל עיקר: מכאן אמרו עכו''ם או עבד וכו'. כבר נתבאר זה למעלה: וכן יבמה וכו'. גם זה בכלל נבעלה בעילת זנות וכ''ש הוא משאר חייבי לאוין דהא מספקא לן אם קידושין תופסין ביבמה כנזכר פרק ראשון מהלכות אישות: והאילונית מותרת וכו'. שם מתבאר בפרק הבא על יבמתו במשנה וגמרא:

הבא על אחת וכו'. בפרק יש מותרות (דף פ''ה) אמרו שניות מדברי סופרים וכו' היא כשירה וולדה כשר ועוד מבואר שם: הא למדת וכו'. כבר נתבאר זה:

כל הנבעלת לאדם וכו'. מ''ש רבינו שאפילו באונס נעשת זונה הוא כרב עמרם דאמר בפרק הבע''י (דף נ''ו:) בשם רב ששת אשת ישראל שנאנסה אע''פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה וכלישנא קמא דרבא דאמר התם אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה ואמרו משום זונה אין משום טומאה לא ותירצו אימא אף משום זונה וסוגיין בעלמא כרב עמרם דמקשינן מינה בסוף פרק ד' אחין (דף ל''ה) וכ''נ בפרק האשה שנתארמלה בסוגיא שאכתוב למטה ואפילו ללישנא בתרא דרבא דאמר כל באונס לא קרי לה זונה לא פליג בעכו''ם ועבד ובשאר הפסולין דהא מתניתין היא בפ''ק דכתובות (דף י''ד:) מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה וע''כ לא פליג אלא באשת איש שנבעלה דס''ל דכיון שלא נבעלה לפסול אלא מחמת שהיא אשת איש כיון שהוא באונס לא קרי לה זונה ומיהו הלכתא כל''ק דרבא וכמ''ש פ''א ושם הארכתי בזה. ומ''ש רבינו כאן משהערה בה. מפורש שם ובפ''א נתבאר מה היא העראה. ומ''ש ובלבד שתהיה בת שלש ויהיה הבועל בן תשע. מבואר בהרבה מקומות ומהם בנדה פ' יוצא דופן (דף מ''ד מ''ה): לפיכך אשת איש וכו'. כבר נתבאר זה:

אשת כהן שנאנסה וכו'. בגמרא שם שני לשונות ל''ק אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה וכו' ואמרו משום טומאה ואף משום זונה וכבר ביאר רבינו בסוף דבריו שהוא פוסק כן שהרי כתב שהרי היא זונה. ומ''מ צ''ע היאך חייבו מלקות משום טומאה וכבר ביארתי פרק ראשון שהוא אינו מחוייב מלקות משום לאו דאחרי אשר הוטמאה אפילו באשת ישראל שנבעלה ברצון מפני שהוא לאו שבכללות לדעתו ז''ל והארכתי שם לבאר שזו היא סברתו ואפשר שהוא ז''ל לא דקדק כאן בלשונו ונמשך אחר לשון הגמרא ועיקר המלקות מפני שהיא זונה וז''ש שהרי היא זונה ועדיין צ''ע:

אשת כהן וכו'. בפירוש אמרו בנדרים פרק אחרון (דף צ':) שהאומרת טמאה אני לך אע''פ שאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה כמו שנתבאר אם נתארמלה או נתגרשה אסורה לאכול בתרומה לכ''ע וה''ה ודאי לינשא לכהן דמאי שנא. ובהשגות א''א אע''פ שאמר דבר חכמה וכו' אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ''ל. ואני אומר שדינו של רבינו אינו מחכמתו אבל מהסוגיא שבפרק האשה שנתארמלה (דף ט''ז) למדו דאמרינן התם בהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך [והיה מקחי מקח טעות] ר''ג ורבי אליעזר אומרים נאמנת ואמרו שם מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתך דלא קא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה מש''ה קאמר ר''ג דמהימנא וענין הסוגיא זו מבואר בדברי רבינו. ומ''ש הר''א ז''ל שאם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה שהיא נאמנת אפשר לומר שאין לסמוך על דבריה דהא בעלה לא היה מצווה לגרשה אפילו יאמין לדבריה דהא אשת ישראל היא ואפילו באשת כהן דהיא נמי (נאמנת) כיון שלא היה הבעל מחוייב להאמינה ולגרשה כנזכר למעלה אין דבריה כלום דאי לא גבי תרומה נמי הוה להו לאיפלוגי ואע''ג דקושטא דמילתא דאנן לא מהימנינן לה ה''מ לגבי בעלה כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומפקעת עצמה מבעלה אבל לאחרים ודאי אסירא דומיא דתרומה כנ''ל לדעת רבינו:

(י־יא) כהן שקידש גדולה או קטנה ואחר וכו'. מימרא פרק קמא דכתובות (דף ח' ט') אמר ר''א האומר פתח פתוח מצאתי וכו' וכבר כתבתיו פרק ג' ורבינו כתב דרוסת איש ולא הזכיר פתח פתוח והטעם שכבר נתבאר פרק י''א מהלכות אישות ששני סימנין הן לבתולה האחד דמים והשני פתח פתוח וסובר רבינו דבכל אחד מהן הדין כן וכן מתבאר בגמרא והוא סובר שאפי' מצא דם יכול לטעון טענת פתח פתוח כנזכר שם ולפיכך כתב סתם דרוסת איש ושם נתבאר שהבוגרת אין טוענין עליה פתח פתוח שכולן פתחן פתוח. ודע ששם נתבאר שהאשה נאמנת לומר מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי לענין ממון הכתובה ויש מן המפרשים סוברים שהוא הדין להיותה נאסרת עליו שאם טענה בברי דבר המתירה שהיא מותרת ולא אמרו נאמן לאוסרה עליו אלא במכחשת וטוענת בתולה שלימה נבעלתי א''נ בשותקת אבל במודה וטוענת שנאנסה קודם שנתארסה באשת כהן אי נמי שנאנסה אח''כ באשת ישראל או שטוענת בשתיהן מוכת עץ אני נאמנת ויש מן המפרשים חלוקים בזה ואומרים דלענין איסורא בכה''ג דליכא אלא חדא ספיקא אסורה היא ואין משגיחין על דבריה וזה נראה דעת רבינו והראשון דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל. וכבר שאלו למה אמרו שאין כאן אלא ספק אחד והלא שמא מוכת עץ היא ויש כאן ב' ספיקות ותירצו שמוכת עץ דבר שאינו מצוי הוא ואין חוששין לו:

כל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ולא וכו'. כבר נתבארו בהלכות סוטה פ''א ופ''ב הנשים שאינם שותות אחר קינוי וסתירה וסבותיהן בארוכה ושם נתבאר שכל אלו שהזכיר אותן רבינו כאן בכלל הן אסורות על בעליהן בין ישראל בין כהן וביאר רבינו בכאן שאם מתו בעליהן ולא גירשום שהן אסורות לינשא לכהן ומבואר פרק קמא דסוטה במשנה ובהרבה מקומות שם במסכת שאמרו אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואמרו באותן שב''ד מקנין להן לא להשקותן אלא לפוסלן מן הכהונה ואמרו שם (דף כ''ח) ונטמאה ג' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לכהונה ופשוט הוא שם שכל שאסורה לבעלה מחמת קינוי וסתירה אסורה לכהונה וכן אסורה לבועל כנזכר פ''ב מהלכות סוטה:

פנויה שראוה שנבעלה וכו'. בדברים אלו רבו הדעות למפרשים ז''ל ותחילה אבאר דעת רבינו. הוא סובר שאפילו שהפנויה שאמרה לכשר נבעלתי מכשירין העובר ואע''פ שרוב העיר שזינתה בה פסולין לה כנזכר פט''ו בביאור זהו להכשיר הולד ואע''ג דלא הו''ל חזקה דכשרות לפי שהדין כך הוא שהיא נאמנת ולא החמירו בולד כלל לפי שאם היו מחמירין בו מלבא בקהל לא היה לו תקנה והרי דין הולד כדין האשה שנשאת וכ''כ מן המפרשים ז''ל אבל בהיא עצמה אע''פ שהדין כן שהיא נאמנת אפילו ברוב פסולין ואם נשאת לכהן לא תצא אעפ''י כן לכתחילה לא תנשא לכהן אלא בתרי רובי ומעלה עשו ביוחסין לכתחילה והרי יש לה תקנה שתנשא לישראל וסובר זה רבינו מפני שאמרו בפ''ק דכתובות (דף י''ג) היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן ר''ג ורבי אליעזר אומרים נאמנת ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה ובגמרא (דף י''ד) אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כר''ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה ואמרו שם דה''ק לא תעביד עובדא לכתחילה וסובר רבינו דרוב כשרין דבעינן לכתחילה תרי רובי נינהו ממה ששנינו שם במשנה (דף י''ד) א''ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה א''ר יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה ואמרו שם בגמרא דאמר כמאן אי כר''ג אפילו ברוב פסולין נמי מכשיר אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פוסל וכו' אמר רב יהודה אמר רב בקרונות של צפורי היה מעשה וכדרבי אמי דאמר רבי אמי והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם דאיכא תרי רובי כדאיתא התם ואמרו שם דאע''ג דבעלמא לא בעינן תרי רובי מעלה עשו ביוחסין ואמר רב הלכה כרבי יוסי וסובר רבינו דאנן קי''ל הכי לכתחילה אע''פ שטוענת ואומרת לכשר נבעלתי וכן בדיעבד כל זמן שאינה טוענת כגון אלמת או חרשת או שאינה יודעת דכל דליכא תרי רובי אפילו בדיעבד מפקינן לה ובזה יש חילוק בין הטוענת לשאינה טוענת שהטוענת ונשאת אפילו ברוב פסולין אצלה לא מפקינן לה ושאינה טוענת תצא עד דאיכא תרי רובי כשרין וסוגייתנו היא או לכתחילה ובטוענת או בדיעבד בשאינה טוענת:

ראוה שנבעלה וכו'. מבואר מן הסוגיא דאין הולכין אחר רוב סיעה בלבד גזירה משום רוב העיר ואמרו שם ורוב העיר נמי אי דקאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ואמרו דקא אזלא לגבייהו דהו''ל קבוע וכו' וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ויש בזה דעות למפרשים ז''ל ודעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל מסכמת לדברי רבינו בכל מ''ש חוץ ממה שהצריך בטוענת תרי רובי לכתחילה שהם ז''ל סוברין דבחד רובא סגי ואפילו לכתחילה כההיא דשמואל דאמר עד דאיכא רוב כשרין אצלה ולא בעי תרי רובי וסוגיין דבעינן תרי רובי היא בשאינה טוענת ולא חלקו באינה טוענת בין לכתחילה לדיעבד וכן הוא דעת רבינו אלא הכל תלוי בתרי רובי באינה טוענת ובודאי אפילו לדבריהם כל שהולכת היא אצלם אין הולכין אחר רוב העיר ולא חשבינן ליה כרובא כיון דאיכא תמן פסול דהוה ליה קבוע וכמו שנתבאר:

השבויה שנפדית וכו'. בפרק האשה שנתארמלה (דף כ''ב): והיא בת שלש וכו'. כי פחות מכאן פשוט הוא שאין ביאתה כלום ומבואר בהרבה מקומות בדין השבויה: ואם יש לה עד וכו'. שם במשנה ובגמרא. ודין שתי שבויות במשנה שם. ודין הקטן שם מעשה בגמרא ובגמרא (דף כ''ז:) תניא זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה ואחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה וכו' ותניא אידך הכל נאמנין להעידה חוץ מהימנה ובעלה ואוקימנא התם אליבא דרב פפא הך ברייתא דהכל נאמנין שאפילו שפחתה מהימנא במסיחה לפי תומה וכן בבנה ובתה ודאי כי היכי דלא ליפלגאן אהדדי הברייתות ומדברי רבינו נראה שבכל קטן צריך מסיח לפי תומו. וזהו קצת תימא דברייתא קמייתא לאו במסיח לפי תומו היא דא''כ אפילו שפחתה היתה נאמנת וכמו שנתבאר ואעפ''כ קתני תינוק ותינוקת ועוד דקתני להו דומיא דאביה ואמה ובקרוב לא הצריך רבינו מסיח לפי תומו. ול''נ שבנה ובתה בין גדולים בין קטנים ועבדה ושפחתה צריכין שיהיו מסיחין לפי תומן ואם לאו פסולין והיינו ברייתא קמייתא וזהו שבמעשה שהזכירו שם אמרו מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר [פעם אחת] אני ואמי נשבינו לבין העכו''ם וכו' כמ''ש רבינו משמע מדקאמר באדם אחד בגדול היה ואעפ''כ הצריכו מסיח לפי תומו ואין לומר מעשה שהיה כך היה אבל בגדול אפילו בנה לא בעינן מסיח לפי תומו לא היא חדא דהתם משמע בסוגיא דומיא דשפחתה היא ועוד דאי לא למה להו לאדכורי בגמרא והיה מסיח לפי תומו וביתר הקטנים אפילו אין מסיחין לפי תומן נאמנין כנ''ל. ומסתברא לי שהעכו''ם או הפסול בעבירה מן התורה כשם שהם פסולין לעדות אשה לומר שמת בעלה כמו שנתבאר פרק י''ב מהלכות גירושין כך פסולין לשבויה דהתם דמילתא דעבידא לאיגלויי היא והיא עצמה נאמנת ואף על פי כן אין אלו נאמנין וכל שכן כאן ואם היו מסיחין לפי תומן אפשר שהן כשרין כמו שכשרים לעדות אשה כנזכר שם והרי הן בכלל הכל נאמנין להעידה חוץ מהימנה ובעלה דאוקי במסיחין לפי תומן וזה החלק האחרון צל''ע. ופי' מסיח לפי תומו כבר נתבאר שם פרק י''ג מהלכות גירושין:

אין הבעל וכו'. זה מבואר במשנה וברייתא הנזכרת חוץ מהימנה ובעלה ואפילו מסיחין לפי תומן יש לחוש שמא יערימו: וכן שפחתה וכו'. אוקימתא דרב פפא שם בגמרא ופסק רבינו כן וכן פסקו בהלכות וכן דעת הנגיד וכן פסק הרמב''ן ז''ל והטעם משום דלרב פפא מתרצין ברייתות אהדדי ולדברי מי שאמרו שם שאפילו שפחתה כשירה הוצרכו להעמיד ברייתא קמייתא דלא כהלכתא. ודין שפחת בעלה מפורש שם. ומ''ש ושפחה שהיתה מסיחה וכו'. כבר נתבאר במה שהזכרתי למעלה:

כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה וכו'. בפרק אלו נערות (דף ל''ו:) ברייתא וכת''ק דאמר הכין ונזכרה בהלכות בפרק האשה שנתארמלה:

האשה שאמרה וכו'. משנה שם (דף כ''ב) אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ופי' רבינו דדוקא שני עדים אבל במקום עד אחד ודאי נאמנת ופשוט הוא שהיתה יכולה להכחיש ושאין מחזיקין אותה בשבויה ע''פ עד אחד ואין פוסלין אותה בפחות משנים וא''כ כשאומרת נשביתי וטהורה אני נאמנת מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר: היו שם שני עדים וכו'. ברייתא שם (דף כ''ג:) ואוקימתא דרב פפא התם דאע''ג דאיכא עדי שבויה ואיכא עד אחד דטומאה הרי היא מותרת ע''פ אשה המעידה עליה שהיא טהורה ונראה מפשט הגמרא שאפילו בא עד טומאה תחילה ואח''כ באה האשה הרי היא מותרת על פיה ואע''פ שיש חילוק בזה בדין המיתה כנזכר פי''ב מהלכות גירושין בשבויה הקילו שאל''כ היו מזכירין כן בגמרא כאן וזה נראה דעת רבינו ועיקר:

מי שאמרה נשביתי וטהורה אני וכו'. משנה כתובות (דף כ''ב) הנזכרת למעלה יש עדים שנשבית וכו' ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ובגמרא (דף כ''ג) לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אע''פ שלא נשאת וכו' [ומאי לא תצא] לא תצא מהיתרה הראשון. ומ''ש ואפילו נכנס השבאי וכו'. שם מעשה בגמרא בבנתיה דמר שמואל. ומ''ש ומשמרין אותה וכו'. פשוט הוא ומתבאר שם:

באו לה שני עדים אחר כך שנטמאת וכו'. שם ואם באו לה עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא ופירש רבינו שני עדים ופשוט הוא: אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים וכו'. פי' וכגון שלא היו שם עדים שנשבית בשעה שהיא אומרת כן שהרי היא נאמנת לומר נשביתי וטהורה אני כנזכר למעלה. ומה שכתב רבינו כאן ברייתא הוא שם. ומ''ש ולא עוד אלא אפילו יצא עליה קול וכו'. מבואר שם בסוגיא גבי בנתיה דמר שמואל דאשתביין:

האב שאמר קדשתי את בתי וכו'. משנה בפרק האומר קידושין (דף ס''ד): נשבית ופדיתיה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה וכו'. שם במשנה ואמרו הטעם בגמרא לנישואין הימניה רחמנא לאב בשבויה לא הימניה וכתב הרשב''א ז''ל הבעלתיה ביאת איסור נמי לא הימניה והכי איתמר בירושלמי קידשתיה לאחד מן הפסולין לה נאמן הבעלתיה לאחד מכל הפסולים לה אינו נאמן וגרסינן נמי בתוספתא (פרק ד') נשבית ופדיתיה או שנבעלה לאחד מן הפסולין לה לא כל הימנו לאסרה עכ''ל:

אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה וכו'. ממעשה דרבי זכריה בן הקצב הנזכר בפרק האשה שנתארמלה כתובות (דף כ''ז ע''ב) מתבאר זה:

(כו־כט) עיר שבאה במצור ונכבשה אם היו וכו'. שם במשנה עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואם יש לה עדים אפילו עבד או שפחה הרי אלו נאמנין ובגמרא הקשו ורמינהו בולשת שבא לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך ותירץ רב מרי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה אמר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת פי' ההיא דקתני אלו ואלו מותרות בכרכום של מלכות אחרת ובעילה ונסוך בשעת מלחמה שוין הן ששניהן חוששין להם בכרכום של אותה מלכות ואין חוששין להן בשל מלכות אחרת ומדברי רש''י ז''ל נראה שהוא מפרש כאן וכאן בדין הכהנות ולא חלק חזקיה על רב מרי בדין הנסוך דבכל גוונא ודאי אפי' של אותה מלכות בשעת מלחמה אין פנאי לנסך וכתב הרמב''ן ז''ל שאין מחוור בלשון הגמרא דאמר כאן וכאן. והקשו בגמרא [כרכום] של אותה מלכות נמי א''א דלא ערקה חדא מינייהו פי' אמאי כאן פסולות נתלה להקל שהרי הן יכולות להשתמט מן האויבים וליהוי כמחבואה שמצלת על כולם ותירץ שמואל כשמשמרות רואות זו את זו והקשו א''א דלא ניימי פורתא [בלילה] ותירץ לוי דמהדר לה למתא שושילתא וכלבא גווזא ואווזא פי' שלשלאות של ברזל וכלבים ואווזים ותרנגולים ומקלות וקסמין דברים המשמיעין קול אם תברח אחת מהן וכן מבואר בירושלמי אי זהו כרכום רבי בא בשם רבי חייא בר אשי כגון דוגון ושלשלאות של ברזל וכלבים ואווזים ותרנגולין ואפרטוטות מקיפין את העיר וכו' מעשה היה וברחה משם סומא אחת היתה שם פירצה אחת מצלת על הכל וכו' רבי זעירא בשם רבי בא בר זבדא רבי יצחק בר חקולא בשם רבי יודן נשיאה ובלבד כרכום של אותה מלכות אבל כרכום של מלכות אחרת כלסטים הן ע''כ בירושלמי. עוד בגמרא דילן אמר רבי אבא בר זבדא פליגי בה רבי יהודה נשיאה ורבנן חד אמר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת ולא קשיא ליה ולא מידי פי' שלא היה חושש למה שהקשו אי אפשר שלא ערקה חדא מינייהו לפי שהיה סבור שאין מתירין על סמך זה והדר קשיא ליה ומשני כאן דהדרי לה למתא שושילתא וכו' עוד שם אם יש שם מחבואה אחת מצלת על [כל] הכהנות כולם והעלו בהלכות מן הגמרא שאפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת כולהו שריין דאמרי' בכל חדא וחדא היינו האי ואי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאמרינן מה לה לשקר מגו דאי בעיא אמרה נחבאתי ע''כ. וביאר רבינו שמה שאמרו כהנות לאו דוקא דה''ה לכל הנשים להנשא לכהונה ופשוט הוא. ומ''ש אלא מי שהיתה מבת שלש ולמטה. ג''כ פשוט וכבר נזכר למעלה: ומ''ש רבינו ואם שבו נשים ונעשו ברשותן וכו'. פשוט הוא שכל שבאו לידן דינן כדין השבויות ואין החילוק בשבויה ממש ויתר דברי רבינו מבוארין שהוא פוסק כתירוציה דחזקיה וכלוי דאמר דמהדרי לה למתא שושילתא וכו'. אבל הרמב''ן ורשב''א ז''ל אמרו דלענין פסקא אנן כרב מרי קי''ל דלא חילק בין כרכום לכרכום וכאן וכאן אין להם פנאי לנסך ולבעול יש פנאי ולכן אסורות אע''ג דלא הדרא למתא כלום דשמא יש להם אימת הגייסות ואינן בורחות והיינו דהתם בפרק השוכר (ע''ז דף ע''א) רמינן מתניתין אהדדי ומפרקינן להו כדרב מרי ולא מסיימי התם הני פירוקי אחריני דהכא וכן נראה דעת ההלכות שהשמיטו ב' הסוגיות ולא כתבו אלא המשניות כפשטן ע''כ דבריהם ז''ל. ואני תמה בזה היאך איפשר לפסוק כרב מרי ולדחות הא דחזקיה דשמואל ולוי דמפרקי אליביה וכולה סוגיא משום הא דרב מרי והא דר' יהודה נשיאה ורבנן דגמרא דילן וכולהו הנהו אמוראי דירושלמי דמחלקי בין כרכום לכרכום ומתירין אותה בכרכום של מלכות אחרת משום הא דרב מרי דלא חלק ואיך נפסוק הלכה כמותו להחמיר שהוא יחיד וכל שכן באיסור זה דחזינן דמקילין ביה במחבואה אחת המחזקת אשה אחת שמצלת על כולן ואי משום סוגיין דע''ז דלא מפרקי הנך פירוקי [אינו מוכרח] משום [דאיכא למימר] דסמכי התם אסוגיין דהכא דהיא בדוכתה לענין כהונה. וראיתי לרבינו פי''ב מהלכות מאכלות אסורות שכתב גדוד הנכנס למדינה דרך שלום כל החביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות ובשעת המלחמה אם פשט הגדוד במדינה ועברו אלו ואלו מותרות שאין פנאי לנסך עד כאן לשונו, ולא חלק בין גדוד של אותה מלכות לגדוד של מלכות אחרת ואיפשר שהוא פוסק כרב מרי בדין היין נסך מפני שבמס' ע''ז לא הזכירו תירוץ אחר ואם איתא דבכרכום של אותה מלכות היו אסורות אפילו בשעת מלחמה היה להם להזכיר שם ופסק בדין הכהונות כסוגיין דהכא משום דכולהו הני אמוראי סבירא להו דבכרכום של מלכות אחרת שהן מותרות והולכין כאן וכאן להקל מפני שהכל הוא חשש של ספק וסוגיין דמכרען הכי כל חדא בדוכתה ובירושלמי נמי משמע הכי שכאן בכתובות אמרו ובלבד כרכום של אותה מלכות. ובירושלמי נמי לא הזכירו ההיא דע''ז כלל. ושם בע''ז בפרק השוכר לא דברו כלל על מתניתין דהתם אלמא משמע דההיא דע''ז בכל גוונא היא וסלקן מסקנא דגמרא לחדא וקיימא לן הכין ואיפשר נמי דרב מרי הוה מוקי להו לתרוייהו מתניתין בכרכום של אותה מלכות ולא הוה פליג בכרכום של מלכות אחרת לאסור הכהנות. ולפי פסק זה מה שכתב רבינו שם בדין יין נסך אם פשט הגדוד במדינה ועברו הוא מפני שאם נקבעו שם אפילו רב מרי מודה דחביות פתוחות אסורות שהרי יש פנאי לנסך שכבר נתיישבו שם ואע''פ שיש לדחוק ולומר שכוונתו היתה שם לחלק בין אותה מלכות למלכות אחרת ורמז הדבר במה שכתב אם פשט הגדוד וכו' מה שכתבתי נראה לי שהיתה כוונתו ז''ל ונראה עיקר וכ''ש לפי מ''ש למעלה בשם רש''י ז''ל כנ''ל:

האשה שנחבשה ביד עכו''ם על ידי ממון וכו'. משנה בפרק האשה שנתארמלה (דף כ''ו:) האשה שנחבשה בידי עכו''ם ע''י ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה לבעלה ופירשוה כל הגאונים זכרונם לברכה דוקא אם היה הבעל כהן והוא הדין לינשא לכתחלה לכהן אבל לישראל ודאי לא חיישינן שמא נתרצית וכן הכריחו האחרונים ז''ל ובגמרא אמרינן על ידי נפשות כגון נשי דגנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי פירוש רוצח היה כדאיתא בסוף סוטה ולא הזכירו זה בהלכות ולא בדברי רבינו. ונראה שהם מפרשים שנשי אלו הרוצחים והגנבים נתפשות למלכות מחמת שיודעות במעשה בעליהן ומסייעין אותן והרי הן ספק שמא תמותינה על ידי המלכות ולזה לא הוצרכו להזכיר כן אבל יש מפרשים שכתבו שאע''פ שאין לנשים חשש מיתה כיון שבעליהן נתפשין להריגה אין המלך מקפיד על נשיהן ואסורות וזהו דעת רש''י ז''ל. עוד שם בגמרא אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה ורבי יוחנן אמר אע''פ שלא נגמר דינן להריגה ובהלכות לא הזכירו זה נראה שדעתם לפסוק כרבי יוחנן וזה דעת רבינו ויש מפרשים נגמר דינן ולא נגמר על הבעלים וכפי מה שנזכר בסמוך: במה דברים אמורים בזמן שיד ישראל וכו'. שם מבואר בגמרא (דף כ''ו:) ובהלכות וממה שכתב רבינו כיון שנעשית ברשות עכו''ם נאסרה ולא כתב כיון שנתייחדה עם העכו''ם משמע ודאי דדוקא כשהיא חבושה תחת ידן אבל נתייחדה מדעתה ואינה מעושת בידיהם מותרת ואין אוסרין אותה ביחוד בלבד והסוגיא שבפרק אין מעמידין (ע''ז דף כ''ח:) דמשמע דע''י יחוד בלבד אוסרין אותה כבר פירשה בעל התרומה בשם רבי יצחק ז''ל דלמסקנא בנתייחדה מדעת לא אסרינן לה וכך פירש הרשב''א ז''ל שם: